Hebrews:
הפרק 9
ויאמר יהוה אל משה בא אל פרעה ודברת אליו כה אמר יהוה אלהי העברים שלח את עמי ויעבדני׃
2 כי אם מאן אתה לשלח ועודך מחזיק בם׃
3 הנה יד יהוה הויה במקנך אשר בשדה בסוסים בחמרים בגמלים בבקר ובצאן דבר כבד מאד׃
4 והפלה יהוה בין מקנה ישראל ובין מקנה מצרים ולא ימות מכל לבני ישראל דבר׃
5 וישם יהוה מועד לאמר מחר יעשה יהוה הדבר הזה בארץ׃
6 ויעש יהוה את הדבר הזה ממחרת וימת כל מקנה מצרים וממקנה בני ישראל לא מת אחד׃
7 וישלח פרעה והנה לא מת ממקנה ישראל עד אחד ויכבד לב פרעה ולא שלח את העם׃
8 ויאמר יהוה אל משה ואל אהרן קחו לכם מלא חפניכם פיח כבשן וזרקו משה השמימה לעיני פרעה׃
9 והיה לאבק על כל ארץ מצרים והיה על האדם ועל הבהמה לשחין פרח אבעבעת בכל ארץ מצרים׃
10 ויקחו את פיח הכבשן ויעמדו לפני פרעה ויזרק אתו משה השמימה ויהי שחין אבעבעת פרח באדם ובבהמה׃
11 ולא יכלו החרטמים לעמד לפני משה מפני השחין כי היה השחין בחרטמם ובכל מצרים׃
12 ויחזק יהוה את לב פרעה ולא שמע אלהם כאשר דבר יהוה אל משה׃
13 ויאמר יהוה אל משה השכם בבקר והתיצב לפני פרעה ואמרת אליו כה אמר יהוה אלהי העברים שלח את עמי ויעבדני׃
14 כי בפעם הזאת אני שלח את כל מגפתי אל לבך ובעבדיך ובעמך בעבור תדע כי אין כמני בכל הארץ׃
15 כי עתה שלחתי את ידי ואך אותך ואת עמך בדבר ותכחד מן הארץ׃
16 ואולם בעבור זאת העמדתיך בעבור הראתך את כחי ולמען ספר שמי בכל הארץ׃
17 עודך מסתולל בעמי לבלתי שלחם׃
18 הנני ממטיר כעת מחר ברד כבד מאד אשר לא היה כמהו במצרים למן היום הוסדה ועד עתה׃
19 ועתה שלח העז את מקנך ואת כל אשר לך בשדה כל האדם והבהמה אשר ימצא בשדה ולא יאסף הביתה וירד עלהם הברד ומתו׃
20 הירא את דבר יהוה מעבדי פרעה הניס את עבדיו ואת מקנהו אל הבתים׃
21 ואשר לא שם לבו אל דבר יהוה ויעזב את עבדיו ואת מקנהו בשדה׃
22 ויאמר יהוה אל משה נטה את ידך על השמים ויהי ברד בכל ארץ מצרים על האדם ועל הבהמה ועל כל עשב השדה בארץ מצרים׃
23 ויט משה את מטהו על השמים ויהוה נתן קלת וברד ותהלך אש ארצה וימטר יהוה ברד על ארץ מצרים׃
24 ויהי ברד ואש מתלקחת בתוך הברד כבד מאד אשר לא היה כמהו בכל ארץ מצרים מאז היתה לגוי׃
25 ויך הברד בכל ארץ מצרים את כל אשר בשדה מאדם ועד בהמה ואת כל עשב השדה הכה הברד ואת כל עץ השדה שבר׃
26 רק בארץ גשן אשר שם בני ישראל לא היה ברד׃
27 וישלח פרעה ויקרא למשה ולאהרן ויאמר אלהם חטאתי הפעם יהוה הצדיק ואני ועמי הרשעים׃
28 העתירו אל יהוה ורב מהית קלת אלהים וברד ואשלחה אתכם ולא תספון לעמד׃
29 ויאמר אליו משה כצאתי את העיר אפרש את כפי אל יהוה הקלות יחדלון והברד לא יהיה עוד למען תדע כי ליהוה הארץ׃
30 ואתה ועבדיך ידעתי כי טרם תיראון מפני יהוה אלהים׃
31 והפשתה והשערה נכתה כי השערה אביב והפשתה גבעל׃
32 והחטה והכסמת לא נכו כי אפילת הנה׃
33 ויצא משה מעם פרעה את העיר ויפרש כפיו אל יהוה ויחדלו הקלות והברד ומטר לא נתך ארצה׃
34 וירא פרעה כי חדל המטר והברד והקלת ויסף לחטא ויכבד לבו הוא ועבדיו׃
35 ויחזק לב פרעה ולא שלח את בני ישראל כאשר דבר יהוה ביד משה׃
English:
"A Plague against Livestock
“Go back to Pharaoh,” the Lord commanded Moses. “Tell him, ‘This is what the Lord, the God of the Hebrews, says: Let my people go, so they can worship me. If you continue to hold them and refuse to let them go, the hand of the Lord will strike all your livestock—your horses, donkeys, camels, cattle, sheep, and goats—with a deadly plague. But the Lord will again make a distinction between the livestock of the Israelites and that of the Egyptians. Not a single one of Israel’s animals will die! The Lord has already set the time for the plague to begin. He has declared that he will strike the land tomorrow.’”
And the Lord did just as he had said. The next morning all the livestock of the Egyptians died, but the Israelites didn’t lose a single animal. Pharaoh sent his officials to investigate, and they discovered that the Israelites had not lost a single animal! But even so, Pharaoh’s heart remained stubborn, and he still refused to let the people go.
A Plague of Festering Boils
Then the Lord said to Moses and Aaron, “Take handfuls of soot from a brick kiln, and have Moses toss it into the air while Pharaoh watches. The ashes will spread like fine dust over the whole land of Egypt, causing festering boils to break out on people and animals throughout the land.”
So they took soot from a brick kiln and went and stood before Pharaoh. As Pharaoh watched, Moses threw the soot into the air, and boils broke out on people and animals alike. Even the magicians were unable to stand before Moses, because the boils had broken out on them and all the Egyptians. But the Lord hardened Pharaoh’s heart, and just as the Lord had predicted to Moses, Pharaoh refused to listen.
A Plague of Hail
Then the Lord said to Moses, “Get up early in the morning and stand before Pharaoh. Tell him, ‘This is what the Lord, the God of the Hebrews, says: Let my people go, so they can worship me. If you don’t, I will send more plagues on you and your officials and your people. Then you will know that there is no one like me in all the earth. By now I could have lifted my hand and struck you and your people with a plague to wipe you off the face of the earth. But I have spared you for a purpose—to show you my power and to spread my fame throughout the earth. But you still lord it over my people and refuse to let them go. So tomorrow at this time I will send a hailstorm more devastating than any in all the history of Egypt. Quick! Order your livestock and servants to come in from the fields to find shelter. Any person or animal left outside will die when the hail falls.’”
Some of Pharaoh’s officials were afraid because of what the Lord had said. They quickly brought their servants and livestock in from the fields. But those who paid no attention to the word of the Lord left theirs out in the open.
Then the Lord said to Moses, “Lift your hand toward the sky so hail may fall on the people, the livestock, and all the plants throughout the land of Egypt.”
So Moses lifted his staff toward the sky, and the Lord sent thunder and hail, and lightning flashed toward the earth. The Lord sent a tremendous hailstorm against all the land of Egypt. Never in all the history of Egypt had there been a storm like that, with such devastating hail and continuous lightning. It left all of Egypt in ruins. The hail struck down everything in the open field—people, animals, and plants alike. Even the trees were destroyed. The only place without hail was the region of Goshen, where the people of Israel lived.
Then Pharaoh quickly summoned Moses and Aaron. “This time I have sinned,” he confessed. “The Lord is the righteous one, and my people and I are wrong. Please beg the Lord to end this terrifying thunder and hail. We’ve had enough. I will let you go; you don’t need to stay any longer.”
“All right,” Moses replied. “As soon as I leave the city, I will lift my hands and pray to the Lord. Then the thunder and hail will stop, and you will know that the earth belongs to the Lord. But I know that you and your officials still do not fear the Lord God.”
(All the flax and barley were ruined by the hail, because the barley had formed heads and the flax was budding. But the wheat and the emmer wheat were spared, because they had not yet sprouted from the ground.)
So Moses left Pharaoh’s court and went out of the city. When he lifted his hands to the Lord, the thunder and hail stopped, and the downpour ceased. But when Pharaoh saw that the rain, hail, and thunder had stopped, he and his officials sinned again, and Pharaoh again became stubborn. Because his heart was hard, Pharaoh refused to let the people leave, just as the Lord had predicted through Moses."
No comments:
Post a Comment